מכתב תחילת שנה 2016
17/01/2017

על חופש וגבולות

עולם חדש וטוב אני אתן לך?

מתישהו בחרנו לקחת אצבע ולסמן מעגל. לגזור תחום מתוך הרצף האינסופי. מרחב שבתוכו אנו נעים, מרצון או מאילוץ, מרחיבים, מצמצמים, בוררים מה להכניס ומה להוציא. יצרנו את עולמנו, ואליו בחרנו להביא את ילדינו. הזמנו אותם להצטרף אלינו, לשהות איתנו בעולם הזה הכולל בין היתר את גורדי השחקים, המכולת, בוב ספוג, תוכנית הגרעין האירנית ומה לא. יכול להיות שהקדשנו לכך מחשבה, ייתכן שנתנו את דעתנו על נושאים כמו כאבי שיניים או גלי צונאמי ורעידות אדמה. אם עמדנו מבעוד מועד על מורכבות העניין או לא, יש להניח שהעלינו בדעתנו שמפעם לפעם יקשו החיים על ילדינו והם יפגשו בביקורם כאן גם   כעס, אכזבה, צער, כאב ואובדן.

אף שלא היו בידינו כל התשובות, בכל זאת העזנו להזמינם. לרגע שרתה עלינו אופטימיות מספקת והיינו בטוחים דיינו להביאם לכאן. והם באמת באו.

ומאחר שנענו להזמנתנו, כעת אין לנו ברירה אלא לנסות להכניסם בסוד העניינים. הם סומכים עלינו שלא לחינם הזמנו אותם. עלינו ללמדם, להכינם, לתת בידם כלים, אולי גם כמה תשובות טובות. לתת להם אפשרות לחיות בבטחה, בשמחה, באהבה.

אופס, מה עשינו?! איך נעמוד עכשיו, ברגע זה, כשהילד שלנו זורק את עצמו על רצפת הקניון, או כשחברתו הטובה הולכת לשחק עם ילד אחר? איך נשמור על קור רוח, שעה שילד גדול ממנו מכה אותו? כיצד נגיב כאשר יפתח את הדלת הסודית ויגלה מה אמא ואבא עושים בלילות? מה נגיד לו כאשר יישבר לבו מפרידת הוריו? מה נשיב כשישאל מה קרה לנשיא המדינה?

שנים ארוכות אני מלווה הורים וילדים, מתבוננת מקרוב על מעשה גידולם של ילדים מגיל ינקות עד גיל ההתבגרות. מחפשת להבין, לפענח את התעלומה הנקראת הורות.

מה מבטיח את אושרם של ילדים? מה גורם להם להפוך לבני אדם מוצלחים, טובים, מוסריים? לאורך השנים הבחנתי שאחת מדרכי המוצא שאימצו הורים היא פשוט לנסות להמציא לילדים, במיוחד לצעירים שבהם, עולם אחר. נקי יותר, חדש יותר, טוב יותר.

תארו לעצמכם שהזמנו אורח לבקר בביתנו. לכבוד בואו סידרנו, עיצבנו, ניקינו, מירקנו וצחצחנו… חדר אחד. אנחנו משכנים אותו בתוך אותו חדר מאורגן, אבל מונעים ממנו לצאת אל שאר חדרי הדירה – שם הבלגן חוגג והכאוס בלתי מקבל על הדעת. כיוון שהאורח שלנו איננו טיפש מוחלט, עד מהרה הוא מבין שמשהו מעניין מתרחש מעבר לדלת. באינסטינקטים בריאים הוא קורא את המצב ויודע שיש אי שם…

מאותו רגע הוא חותר בכל מאודו לפגוש את מה שממתין לו מעבר לדלת הנעולה ושואף לפרוץ החוצה. עולה בדעתי תמונתו של אותו ילד עז רוח שעדיין לא ויתר, ילד שנמשך לקצוות, עסוק בניסיונות לפרוץ את הגבולות. הוא משוטט בשוליים, בודק ומחפש פתחי מילוט. הוא אינו יכול סתם כך להתרווח וליהנות (הוריו כמובן מתוסכלים בהתאם – "נתנו לו הכול!"). בהמשך עולה גם תמונתה של הילדה המְרַצָה, מהנהנת בראשה ונוהה באופן אוטומטי אחר כל ילדה או ילד שנדמה לה שמחזיקים בידם את המפתחות לדלת הנעולה. היא מושפעת בקלות, מחקה את התנהגותם של מי שנראים לה כיודעי דבר, ובה בעת מרוגשת ומבוהלת ממה שדמיונה מצייר לה כאשר היא מהרהרת בכל מה שנמצא מעבר לדלת. מתוך מודעות לחסר היא עסוקה בניסיונות לפצות על החוסר על ידי ריצוי. אלו רק שתי אסטרטגיות שנוקטים ילדים שמבלים את ימיהם בתוך חדרים מאורגנים להפליא.

הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מפני העולם הגדול שבחוץ מציבים סביבם מסננות גדולות וצפופות שבאמצעותן הם מנפים החוצה את כל מה שיכול לחבל בתוכניתם ליצור עולם שכולו טוב (לא לחינם שמור הביטוי הזה לחיים שאחרי החיים). לאורך השנים ראיתי שדים רבים נשארים מחוץ למסננת, מקמח לבן ועד טלוויזיה.

והילדים עומדים מן העבר השני, מציצים דרך החורים: מכשפות, מיניות, שוקולד… מה לא. כל השדים והרוחות מצפים נכלמים לשעת כושר שבה יוכלו להגיח לתוך עולמו השמור והמוגן של הילד, או רחמנא ליצלן לתוך מערכת העיכול שלו. אף אחד מהם לא מפספס הזדמנות. העולם הישן והקצת פחות טוב תמיד מוצא את דרכו, מחכה לתורו, ובסופו של דבר מצליח לעבור את המסננת, גם הצפופה ביותר.

הפלא הוא שילדים, אפילו המגוננים ביותר, עומדים במפגש איתו איתנים בהרבה מאשר הוריהם. הסיבה לכך פשוטה: ילדים נועדו לחיות את החיים, הם בנויים לכך;

חוסנם רב מפגיעותם. מה טוב שכך.

מתברר שהזמנו הנה את מי שמסוגלים לבוא. הם מוכנים למסע. כנראה קראו את האותיות הקטנות בהזמנה והבינו שמדובר בטיול למיטיבי לכת, שיכולים לתנאים הבלתי מתקבלים על הדעת של עולמנו. ממש כמונו, הם מסוגלים לעבור את כל שעליהם לעבור בגבורה אנושית, זו שניתנה להם מעצם אנושיותם.

אני יושבת בחצר הבית העגול. זה מקום שבו בחרנו לתת לילדים חוויית חיים משוחררת. ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הנתיבים המוכתבים מראש. יצרנו מרחב פתוח, שבו הילדים נעים בחופשיות: בוחרים את פעולותיהם, מנהלים את יומם ואת ענייניהם בכוחות עצמם. כל חומר שמגיע אלינו לתוך הבית הוא עניין למפגש, חקירה ולמידה, ובכלל זה גם קללות, משברים חברתיים, ילדים הקרויים חריגים, אלימות, כאב: חיים. ענייננו העיקרי הוא לחיות יחד, ערים. המפגש איתנו, המבוגרים, הוא חי. הם פוגשים אותנו אנושיים, חזקים, לעתים מבולבלים, חלשים, מבואסים, לא מאוד נאורים והרבה מאוד טועים.

אני מביטה בהם משחקים. הרבה מהזמן הם עסוקים בבדיקה: מי חזק ומי חלש, אצל מי יש הכי הרבה כוח, מי מוביל אותנו במשחק? הם מלמדים את עצמם לחיות יחד בתוך חברת אנשים. במסגרת חקירתם המעמיקה הם פוגעים ונפגעים. לעתים הם נתקפים כעס או צער רב על דבר יקר שאבד או נלקח מהם. אני יושבת בחצר, מביטה בהם ורואה שלכל אחד ואחד מהם מניע עמוק לפעולתו. הילד שמשתלב חברתית והוא מוקף ידידים, כמו הבודד שיושב לבדו, מתבונן בשקט במשחקם של האחרים. ככל שאני מביטה בהם יותר, כך אני מרגישה עד כמה הם חזקים. אני רואה איך הם נעים ממצב למצב בגמישות מופלאה, שוב ושוב, מתוך נחישות להצליח. הם חיים. הם בחיים. ומשום שהם מותאמים לגמרי לעניין הזה של החיים, כאשר מתאפשר להם הם יוצרים את עולמם בגאוניות בוהקת.

הם משחקים במשפחה, הם משחקים במלחמה, הם מבשלים ורוקחים, הם משחקים במיתולוגיות של נסיכות, אבירים ודרקונים. הם מתרגלים ניצחון ותבוסה, כישלון והצלחה. במשחקיהם הם מתחתנים, מתים ומולידים. לא צלצלנו בפעמון, לא הזמנו אותם לשיעור, לא פתחנו חוג: מעצמם ומתוכם הם עסוקים בלמידה הזאת, מבחינתם החיים כבר קורים והילדות אינה חזרה גנרלית אלא הדבר האמיתי.

אני מתבוננת בילדים בני השמונה והתשע. נושא המיניות מתעורר בהם, הם צוחקים ונגעלים ונמשכים. בזמן שהוריהם נבהלים ונחרדים הם כבר בדרכם להיות אנשים בוגרים (שמקיימים מפעם לפעם יחסי מין ומולידים ילדים). ברור שעליהם להבין את העניין בהקדם, מובן שלשם כך עליהם לחקור אותו. ומהיכן ישיגו ידע?

המבוגרים סביבם רוצים על פי רוב להימנע מהנושא, להסתיר את תשוקתם ולשמרה מחוץ לטווח ראייתם, באזורי הכאוס שמחוץ למרחב המוגן. מתי נכון לתת להם לצאת ממנו אל העולם הגדול שבחוץ? איך נקבע את העיתוי? איך נדע שהם בשלים לכך?

הזמן שבו מתעוררת בהם סקרנות ביחס לנושא הוא אות לעיתוי מדויק לחשוף אותו בפניהם בגלוי, על כל מורכבותו, תוך תשומת לב מרובה למידת יכולתם להבין, להכיל ולעכל אותו. כמו נבט שנובט, ועם הגחתו אל העולם הוא מחכה ומצפה להיות מושקה ומוזן, כך גם סקרנותם.

מה הטעם לנסות למנוע את הבלתי נמנע? מה הטעם לעכב בעדם מלפגוש את כל העולם כולו, על כל צבעיו? מה יכין אותם טוב יותר לחייהם מאשר החיים עצמם?

כיצד יוכלו להתחזק ולבנות יחסים טובים, יציבים וחזקים, אם נמנע מהם את תרגול השרירים המתבקש והנדרש כדי לצלוח את החיים האלו כאן על פני האדמה?

כשאני מסתכלת לאחור ובוחנת את ילדותי שלי, אני יודעת שכל עיקום, כל כיפוף, כל שריטה, חבלה ומכה, כל פגע שבא אל פתחי, יצרו את המבוגר שהפכתי להיות. וכשם שאני מצטערת על כך שנפגעתי וכואבת את מה שעדיין זקוק לריפוי, כך אני גאה במה שניטע בי אי אז וצמח להיות מי שאני. מתוך כך אני מבינה שמלאכת גידול הילדים, מרגע הבאתם לעולם ועד שיהפכו לעצמאיים, אינה עוסקת במניעה כי אם להפך. זו מלאכה שדורשת מאיתנו לעמוד מאחורי ההזמנה ששלחנו, לתת אמון בכוחם של ילדינו לנוע כאן, בתוך המציאות. תפקידנו לעזור להם, לפתוח יחד איתם כל דלת שמאפשרת מפגש פנים אל פנים עם העולם, תוך שאנחנו מחזיקים ידיים, לומדים יחד איתם, מגלים את מה שרוצה להתגלות, ובשעת הצורך מחבקים חזק חזק חזק.

לאחרונה נשאלנו: האם החלום שלנו לגבי הבית היא העגול היא שכל הילדים יהיו מאושרים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו מנסות ליצור בבית העגול? תשובתנו הייתה שהחלום שלנו הוא שתמיד, בכל מצב ובכל רגע, נוכל להיות בתקשורת פתוחה, עמוקה ואמיתית עם כל אחד ואחד מהילדים. שגם בכאב הגדול ביותר, בקושי, בבושה, באשמה, בפחד, בסקרנות, בכעס, בייאוש, בעקשנות ובשנאה הגדולה ביותר, נוכל לדבר, לראות זה את זה, להישאר ביחד.

זהו החלום שלנו, ההולך והופך מרגע לרגע לממשות.

קרן בר