מכתב להורים 7/12
29/07/2012
האקדמיה העגולה
03/12/2016

מכתב מסיגול, ראש השנה תשע"ד (9/13)

שלום! שנה טובה!

בשעה טובה הגענו ליום הזה, לפתיחת שנת הלימודים התשע"ד.

לא קל היה להגיע ליום הזה, משום בחינה. המון שינויים לא פשוטים שיצרו עומס מאוד גדול גם עליכם, ההורים: המרחק, ההסעות, שכר הלימוד, החופשים, הכל ביחד – בהחלט עומס גדול לכולם.

אני, והצוות כולו, מאוד ערים לקשיים איתם אתם מתמודדים (ומכיוון שרוב הצוות הוא גם הורים, אז רובנו גם חווים את הקשיים האלה על בשרנו). כולכם הלכתם איתנו את הדרך הזו, למרות, הכל ואני מלאת הערכה על כך.

בהתחלה חשבתי להסביר שוב על מה ולמה קיומו של הבית העגול הוא כל כך יקר, למה עברנו מקום, למה החופשים הם כאלה ואולי גם לעשות השוואה קצרה בין בתי ספר אלטרנטיביים אחרים שתיתן פרופורציות (מספר ילדים למבוגר, שכר לימוד לעומת תמיכה מהמדינה, חופשים לעומת שכר וכדומה)… אבל זה היה נראה לי מתיש, אז מי שרוצה מוזמן לשאול ואני אכתוב גם את זה.

במקום זה רציתי להציע התבוננות אחרת על המצב, להסתכל על הסיטואציה מתוך גאווה ולא מתוך תחושת אין ברירה או מאבק. כי הבחירה שכל אחד ואחת מאיתנו עושה לגבי החינוך של הילדים שלנו היא סיבה מצויינת להיות גאים בעצמנו, כבני אדם וכהורים.

לפני כשבועיים התקשרה אליי עוד אמא נואשת לילדה שעולה לכיתה ב' בבית ספר בפרדס חנה. רצתה לדעת אם יש מקום בבית העגול – הילדה עברה שנה מאוד קשה, ועכשיו רגע לפני שמתחילה עוד שנה האמא פתאום הבינה שהיא רוצה בשבילה משהו אחר. או כמו שהיא אמרה את זה – "זה לא שהילדה לא מתאימה למסגרת, המסגרת לא מתאימה לילדה. הילדה שלי רגישה ויצירתית וזקוקה לחום ואהבה". ואני בליבי חשבתי לי,  יש ילד או ילדה בעולם הזה שלא?

יש ילד שאינו רגיש ויצירתי?

יש ילדה שאיננה זקוקה לחום ואהבה?

ביום ההיכרות יצא לי קצת לפגוש את הילדים הצעירים, אלו שהיו אמורים לעלות עכשיו לכיתה א'. ניסיתי לדמיין אותם נכנסים לכיתה רגילה. יש כל מיני כיתות וכל מיני מורות, אבל בהכללה אפשר לומר שכולם היו נכנסים לכיתה עם 30 ילדים בני גילם, יושבים 5 שעות ביום בחדר עם הפסקות קצרות והמוניות בחצר, ומקדישים את מלוא נשמתם היצירתית והרגישה, זו שכל כך זקוקה לחום ואהבה, למאמץ יומיומי להתאים את עצמם למערכת של דרישות וחוקים שכל כך זרה להם.

דרישות שמתחילות בלשבת כל כך הרבה שעות, בשקט; ממשיכות בצורך לשנן ידע שאולי לא מעניין אותם ואולי הם בכלל צעירים מדי בשביל באמת להבין אותו; ומעמיקות עד למדידה הבלתי פוסקת שלהם באיזשהו סרגל חיצוני להם – סרגל למדידת התנהגות ולימודים.

וכל מה שהילדים הרכים הללו יכולים לעשות זה או להקדיש את כל כוחותיהם כדי להתאים את עצמם כדי לנסות ולקבל אישור שהם "בסדר", או להיכשל ולהיות מסומנים כ"פחות טובים" בעיני המערכת ובעיני עצמם.

אבל הניסיון הזה שלי לדמיין את הילדים האלה שם בכיתה התברר כפשוט בלתי אפשרי עבורי. לא בגלל שהם לא היו מצליחים להתמודד, כי רוב הילדים מצליחים.  זה היה בלתי אפשרי עבורי פשוט כי זה נראה לי כל כך תלוש, כל כך דורסני כלפיהם, כל כך מעוות.

ואתם, הורים מדהימים שכמוכם, בחרתם, בניגוד למקובל, בניגוד לשפע של אמונות מפחידות ("ואיך הוא יתמודד בחיים האמיתיים?", "החיים זה לא פיקניק!", "אחר כך הוא לא יצליח להשתלב בחברה!", "ומה עם הבגרות?"), ובניגוד לנוחות המדהימה שבבית ספר (כמעט) חינם וקרוב לבית, שעתידו ברור ופשוט.
בניגוד לכל אלה בחרתם לאפשר לילדים שלכם ילדות אחרת.
ילדות שבה הם יכולים לבחור, שבה הם מתבקשים להיות מי שהם: יצירתיים, רגישים, חסרי סבלנות, תזזיתיים, נמרצים, סקרנים, אוהבים, לומדים, כועסים, משתעממים, נרגשים, חכמים, כואבים, שמחים.
ילדות שהיא לא הכנה "לחיים האמיתיים" (תזכירו לי באיזה גיל מתחילים בעצם "החיים האמיתיים"? ואיך קוראים בעצם למה שקורה לפני כן?). ילדות שהיא החיים האמיתיים עצמם.
בחרתם לאפשר להם ילדות שבה הם שייכים למקום שבאמת אוהב ומכבד אותם, שבה מבוגרים הם חברים ושותפים, מקור לביטחון והשראה, ולא סמכות מעצבת.

הבחירה הזו, הכל כך אמיצה, בחינוך אחר, היא בכלל לא פשוטה. זה יקר, מאד, זה משתנה כל הזמן, זה מאתגר, זה מכריח אתכם לקחת חלק מעשי כדי לאפשר את עצם הקיום של זה (נשמע לי מאוד כמו "החיים האמיתיים", לא?). אבל יותר מהכל זה ביטוי לנאמנות שלכם לעצמכם ולילדים שלכם. ביטוי להתעקשות שלכם לא לוותר על מה שהכי חשוב, גם אם המחיר הוא מאוד גבוה.

ועל זה אני מזמינה אתכם להיות גאים.

ורק כדי להסיר ספק – אין בי ביקורת או שיפוט על מי שמבחירה או מחוסר ברירה עושה בחירות אחרות לגבי חינוך ילדיו, הוא פשוט שונה ממני ולכן הבחירות שלי לא מתאימות לו.
אבל מה שבטוח זה שאת הבחירה שעשיתם אתם אי אפשר לעשות "על אוטומט" או בהיסח הדעת, והיא דורשת התכוונות משמעותית והשקעה גדולה.